בשנים האחרונות אני שומעת יותר ויותר את הטענה בקרב המנהלים הבכירים
במשרדי הפרסום, כי התקציבאי של היום הוא לא מה שהיה פעם; אין לו
מוסר עבודה, הוא רוצה להיות סופרווייזר אחרי פחות משנה בלי שום נסיון
מתאים, הוא מבקש שכר גבוה, הוא חצוף, עצלן... בקיצור, עושה טובה
שהוא בכלל בא לעבודה בבוקר.
איך זה קרה? איפה התקציבאי של פעם? האם הוא נכחד לגמרי מעל
פני האדמה או שעדיין ניתן למצוא אותו? ואם כבר מצאתי – האם
מדובר בשריד אחרון של זן שנכחד...?
במאמרי זה אנסה להתחקות אחר הסיבות העיקריות שהביאו את התקציבאי להיות מי שהוא היום:
שעות עבודה: התקציבאי עובד שעות בלתי הגיוניות בעליל. מתחיל לרוב בשעה 09:00 בבוקר ולעולם אינו יודע מתי הוא ייצא מהמשרד. יום קצר מסתיים בשעה 20:00 בערב. יום ארוך יותר יכול להסתיים גם בשעה 02:00 לפנות בוקר. חשוב לציין שלמחרת מגיעים לעבודה כרגיל. ב-09:00. אין הנחות. יש עבודה ומישהו צריך לעשות אותה. תשאלו מה יש לתקציבאי לעשות בעבודה עד 02:00 לפנות בוקר? הנה תרחיש לדוגמא: התקשרו מעיתון מוביל וסיפרו שיש פילר (עמוד פנוי לפרסום במחיר הזדמנותי במיוחד). מנכ"ל המשרד או בכיר אחר הורה לתקציבאי/סופרווייזר להתקשר ללקוח ולשכנע אותו לקבל את ההצעה. הלקוח אכן שומע על הזדמנות טובה – ומחליט ללכת עליה. הבעיה היא, שאין מודעה מוכנה, או שיש אחת שצריך לתקן/לשנות. זה אומר שצריך להתחיל להכין מודעה ב-18:00 בערך. אז מתחילים. לא יודעים מתי מסיימים, אבל מכיוון שמחר צריכה להתפרסם מודעה של הלקוח בעיתון – אי אפשר ללכת הביתה. אחרת מה יפרסמו? עמוד ריק?!
חוסר תגמול כספי: אחת מהדרישות הבלתי פוסקות מצד ההנהלה כלפי מחלקת התקציבאות היא עמידה ביעדים והגדלת התקציב של הלקוח. במילים אחרות, חלק מתפקידו של כל תקציבאי הוא לפתח רעיונות קריאטיבים כאלה ואחרים לצורך הגדלת התקציב. זה אומר שהתקציבאי מתפקד גם כסוג של איש מכירות. העניין הוא, שאיש מכירות – בכל ענף שהוא – מקבל עמלה על המכירות שהוא מבצע. התקציבאי – לא מקבל עמלה (רק אם מדובר במנכ"ל משרד נחמד, טוב לב או חכם במיוחד, וגם אז לרוב מדובר בתופעה חד פעמית). מה הוא כן מקבל? עוד עבודה! מכרת קמפיין באינטרנט ללקוח שלך? יופי! עכשיו צריך להפיק אותו. זה אומר עוד שעות עבודה ליליות... בלי עמלה - כבר אמרתי?
מדיניות ההשתקה: בתהליך העבודה היומיומי מי שעושה את מרבית העבודה הוא התקציבאי. בעיקר עבודה שחורה. במשרדים הגדולים ביותר התקציבאי אפילו לא משתתף בפגישות עבודה עם הלקוח. הוא הפך להיות מעין סוג של עובד מאחורי הקלעים. לעומת זאת, על מנת שהסופרווייזר ומנהל הלקוחות יצדיקו את מקומם – הם נוטים להפחית מחשיבותו של זה ולנכס לעצמם את ההצלחות, מתוך תירוץ שהתקציבאי הרי באחריותם. זה נכון במקרה של תקציבאים שאינם עצמאים, ולא נכון במקרה של תקציבאים עצמאיים. כפועל יוצא מכך, נתפס התקציבאי בעיני האחרים, ובעיקר הלקוחות, כ"פקידון שעושה את מה שאומרים לו ותו לא". אין לו ממש שיקול דעת, והוא הופך לסוג של ביצועיסט.
משכורת ותנאים נילווים: בענף הפרסום, לרוב המשרדים, אין יכולת כלכלית ממשית לתת לעובד את מה שנותנים ארגונים גדולים במשק מבחינת השכר והתנאים (ביטוחים סוציאליים שונים, ארוחות, תשלום על שעות נוספות, ימי עיון והכשרה ועוד). לרוב, זה לא נובע מקמצנות חלילה. זה נובע בעיקר מהקיצוצים בעמלות שעושים המשרדים כדי להתחרות, להשאיר לקוח במשרד או לזכות במכרז כזה או אחר...
דור האינסטנט: כי הדור של היום הוא דור עם הרגלים של סיפוק מיידי. פעם, אם היית רוצה לשוחח עם חבר, היית מתקשר אליו הביתה, משאיר לו הודעה (בהנחה שהיתה לו מזכירה אלקטרונית) ומחכה לערב, כשהוא ישוב ויחזור אליך. היום, כשיש לכל אחד מייל וטלפון סלולרי – הנגישות היא מיידית. על הרגלים מסוג זה גדל הדור של היום. הטכנולוגיה לימדה אותם (וגם אותנו) להיות חסרי סבלנות. הכל אנחנו רוצים כאן ועכשיו. מכאן, שהתקציבאי של היום רוצה קידום מהיר ומיידי. שנה כתקציבאי נראה לו די והותר.
אמצעי ולא מטרה: כי מסתבר שהתקציבאות הפכה להיות משהו שבדרך. לא מטרה בפני עצמה אלא כאמצעי להגעה למטרה. הרבה מועמדים שאני מראיינת לתפקידי תקציבאות אומרים שהם רוצים לעבוד בשיווק אבל יודעי דבר סיפרו להם שכדי להגיע לשיווק – הם יצטרכו לעבור דרך משרד פרסום. הם פשוט צריכים להתחיל ממשהו... האינפורמציה הכי מזעזעת שקיבלתי בנושא היא שגדולי המרצים במוסד אקדמי מוכר כזה או אחר המליצו להם להתחיל כתקציבאי על מנת להגיע לתפקיד שיווקי אחר.
אז אחרי כל אלה – פלא שהיחידים שנשארים בענף הם אלה עם השריטה העמוקה ביותר?
%20101021-1.png?sopc=1633855584642)
